דרום הודו

זְמַנְהודו. שיתופים במילים ותמונות מהריטריט-מסע, פברואר 2020

גט אפ! גט אפ! אני דופקת לנהג האוטובוס על החלון בכל הכוח, אחרי שסופסוף גילינו איפה הוא מסתתר, ישן שנת נהגים בתוך האוטובוס הנעול. כולנו עם המזוודות בחוץ באיחור ממש לא אופנתי לטיסה חזרה. עוזר הנהג לעומת זאת , "איז טייקינג אה בת' מאדאם" באחת הקומות העלומות של המלון. "תפוס אותו באוזן ושלוף אותו משם!" אני פוקדת על אחד ההודים שנראה לי שמבין את המילה אוזן, וליתר בטחון מדגימה עליו. כמו בסרט מצוייר כל פקידי הקבלה, נערי השירות ומנהל המשמרת מתרוצצים ומתנגשים זה בזה, לחפש את הנהג הנעלם, שהתעורר מתוך שנת החלום המתוקה שלו לתוך מערבון ישראלי, וכמובן שלא הצליח לפתוח את הדלתות. "גאנשה סאראנם", התפילה לאל הנוסעים והנוודים ששרנו במלוא גרון כנראה הזיזה משהו באחד הרקיעים והקבוצה יצאה בדרכה לזה הקרוי "הביתה". תום מסע.

מסע רוחני וריטריט לדרום הודו עם לילה קמחי 23.1.20 – 6.2.20

במסעות הרוחניים איתנו אנחנו משלבים את החיצוני והפנימי: המסע דרך ארצות חדשות, נופי טבע ונופים אנושיים, תרבויות, שפות אחרות ומנהגי המקום, משתלבים עם לימוד רוחני מעולמות התוכן העמוקים של הבודהיזם, מיינדפולנס והתורה העיקרית באיזור זה:  מסתרי תורת האי-שניות.  זמנים של דממה והתכנסות פנימה מתחלפים בזמנים של שיחות דהרמה ושיתוף בקבוצה, יחד עם תרגילים שונים, מדיטציות יומיות […]

מילים ותמונות מהמסע וריטריט בדרום הודו – פברואר 2019

מה מילים ותמונות מהעלייה לרגל האחרונה שלנו, עם קבוצה לומדת ומתרגלת. מסע וריטריט בדרום הודו שהסתיים זה עתה.  

מה בין 'כאן' ובין 'שם'?

אני יושבת מול הים הערבי במפרץ של מומבאי הרקוע כסף. השמיים מעליו באותו הגוון, שעת בוקר מאוחרת וקבוצת האנשים שהיתה איתנו במסע, ושהפכו יקרים כל כך לליבנו, עושה את דרכה עכשיו לישראל. עלי עץ הבודהי (פיקוס סנקטוס), שצורתם לב רוחפים ברוח הקלה. עשרים ומשהו מעלות, נעים. כאן השמש לא קודחת בנו חללים מסנוורים כמו אור התכלת העזה בזו הקרוייה ארץ ישראל. בחקירה מתמשכת של הבדלים בין "כאן" לבין "שם", עולות תובנות ברורות כמו הירח המלא. "אני כבר מאתמול חושבת על מחר", אומרת לנו אחת החברות וכולנו מתגלגלים מצחוק, אבל יודעים היטב למה היא מתכוונת: תנועת החרדה המוכרת שבבסיסה הכמיהה – שלא יגמר לעולם היופי והטוב הזה שחווינו, במה שקרוי עכשיו. 
רק שלשום שטנו לאי אלפנטה על פסלי הענק שהתגלו בהם של פנים ודמותו של שיווה, כשמעלינו רוחפים השחפים קרוב קרוב ואנחנו מתקדמים בקצב תעופתם, תחת לכנפיהם. לכמה רגעים היקום הפך הולוגרפי, ואולי רק חשף את טיבו. רק לפני כמה ימים עוד ריחפנו ביקום מקביל, שבו החוקיות מתנהלת אחרת והזמן והמרחב מתקדמים במקצבים אחרים. אז מה ההבדל בין כאן לבין שם? בין ללכת ובין להגיע? ומה משתנה ומה נשאר אותו דבר?