אני מזמינה אתכם שמכירים אותי, להעמיק איתי בדרך של לימוד, תרגול וליווי אישי בקבוצה קטנה. יחד נהפוך בדהרמה מכל כוון כדי "ליפול דרך החורים שברשת" (מהראג'). תרגולי מדיטציה מגוונים, לימוד הסוטרות המוקדמות של הבודהה, אי-שניות של ראמאנה מהארשי וניסרגדאטה מהראג' וטקסטים נוספים, מורים בני זמננו ממסורות אחרות, ולימוד דרך מודלינג של חקירה אישית וקבוצתית במסורת הסאטסנג. ההתכוונות היא להטמיע את הלימוד והתרגול עמוק בתאי הלב-נפש שלנו כדי שיהפוך לטבע השני שלנו, ולתמוך אחת בשני/ה בהזכרות במי אנחנו באמת.
בין הנושאים – התמסרות, עבודה עם השקפות ומחשבות, ריפוי ההתניות המזיקות, מהעצמי הקטן לעצמי הגדול בדרך האהבה, ועוד.

גט אפ! גט אפ! אני דופקת לנהג האוטובוס על החלון בכל הכוח, אחרי שסופסוף גילינו איפה הוא מסתתר, ישן שנת נהגים בתוך האוטובוס הנעול. כולנו עם המזוודות בחוץ באיחור ממש לא אופנתי לטיסה חזרה. עוזר הנהג לעומת זאת , "איז טייקינג אה בת' מאדאם" באחת הקומות העלומות של המלון. "תפוס אותו באוזן ושלוף אותו משם!" אני פוקדת על אחד ההודים שנראה לי שמבין את המילה אוזן, וליתר בטחון מדגימה עליו. כמו בסרט מצוייר כל פקידי הקבלה, נערי השירות ומנהל המשמרת מתרוצצים ומתנגשים זה בזה, לחפש את הנהג הנעלם, שהתעורר מתוך שנת החלום המתוקה שלו לתוך מערבון ישראלי, וכמובן שלא הצליח לפתוח את הדלתות. "גאנשה סאראנם", התפילה לאל הנוסעים והנוודים ששרנו במלוא גרון כנראה הזיזה משהו באחד הרקיעים והקבוצה יצאה בדרכה לזה הקרוי "הביתה". תום מסע.

עבור הזחל להפוך לגולם ואז לפרפר יכול להחוות כמשבר גדול. בשבילנו כבני אדם, המשברים של חיינו יכולים לכלול אבדנים, פרידות, בגידות כואבות או התפרקויות גדולות של הגוף, הנפש והלב. בדרך כלל נחוש מבוהלים מולם, חסרי אונים, מוצפים בכאב וביאוש, חולמים על העבר ומבועתים מהעתיד. עם זאת, דווקא בזמנים שכאלה יכול להתגלות ליבנו במלוא גדולתו: כליבו האמיץ של הלוחם הרוחני, כליבה החכם של המלכה הגדולה שחייה בנו בלי שנדע, כליבו הטוב של הויקינג העשוי ללא חת או כליבה האוהב של האם האוניברסלית, המזינה ומחבקת את כולם ללא משוא פנים. בלב ליבו של הקושי, על חוד התער, מצוייה ההזדמנות לשינוי עמוק ולטרנספורמציה.

יוגה בבוקר על הגג. דיות ענק רוחפות מעליי, מייללות כמו חתולים. עורבים צורחים. הים במרחק שמיעה. כאן הוא מקודש, כראוי לו, כאלה הגדולה. כמו שנאמר, "כל משברֶיך וגלֶיך עליי עבָרו" (תהילים מב, ח). "כאן" זה האשראם של אמה, הגורו המחבקת, או בשמה המלא שְרִי מָאטַה אָמְרִיטְאָנַנְדָמַאִי דֶוִי. קֶרַלָה, דרום הודו.

השהות שלי באשראם של אמה בשני חודשי הקיץ הייתה מלאה במפגשי לב, בתזוזת יבשות, בשמיטת המוכר ובהטמעה של החדש והזר, והכול בתוך גשמי המונסון; דקה הליכה מהנהר, מאגמי המים הרבים ומהים שסער תמידית, גליו הגבוהים מתנפצים על סלעי ענק. הכול מוקף ומוצף במים, עד שנראה כאילו החליט העולם להיכנע ולהתמסר כל כולו ליסוד המים שבו. מונסון בדרום הודו, בנקודה הכי דרומית כמעט בתת-יבשת הזאת; זה אומר מזג אוויר בצבעי מים של חום, חאקי, ירקרק חום, אפור חום. הכביסה אף פעם לא מתייבשת עד הסוף, וריח דק של טחב עוטף את הכול. מספר פעמים ביום האוויר מתחמם באחת, השמים מתקדרים, והבגדים נדבקים לעור. ואז בתוך שניות, בקול רעש אדיר, נשבר עלינו ענן, מסך סמיך של מים מכל הכיוונים. אין לאן להימלט.

אנגליה: ריטריט-עצמי. פלך דבון השליו והירוק ימים ארוכים, לבנים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. המילים האלה כל כך ברורות כאן, בסלף ריטריט באנגליה, באחד הפלכים של מחוז דבון השקט והירוק, ובמיוחד ההמשך – לבבי התרגל אל עצמו. אנחנו גדלים בריטריט כמו שילדים גדלים בשינה. ה"לא לעשות כלום" המוחלט הזה, מתוכו מפציעה […]

בשנים האחרונות אני מלמדת במרכז הבודהיסטי פאואנהוף שבגרמניה, שליד דיסלדורף, על גבול הולנד.  קארמה מעניינת, להפגש עם חבורת גרמנים זרה ברובה, ומהר מאוד לחוות את האחווה האנושית בינינו, את חום הלב, את החיבור הפשוט ובעיקר את הגורל המשותף שלנו כבני אדם. בית האחוזה העתיק בו התקיים הריטריט,  היה שייך מאות שנים למשפחה קתולית. רצפות אבן וקירות עבים, אח מבוערת בחורף והאוכל הכי טעים ונדיב שמוכן טרי ואורגני במקום.  אולם המדיטציה עם רצפת העץ שלו עשוי חלונות גדולים ומשקיף לשדות ועצים גבוהים במרחק, פסלים גדולים של בודהות ובודהיסטוות מציצים בין הוורדים ובעיקולי השבילים, ואפילו גומפה ענקית מאבן שיובאה מנפאל עומדת שם. שקט של אירופה עם טעם של טיבט והרבה מאוד יופי. אנשים עברו באומץ בתוך מנהרות נפשם, ויצאו חזקים וקלים יותר, טובי לב וחופשיים יותר. במפגש הסיום של הריטריט האחרון ב2019 פתאום סיפר לכולנו מייקל, הבעלים של המקום, שבתקופת המלחמה העולמית השנייה המשפחה שהיתה מאוד דתית החביאה יהודים בעליית הגג. ולא רק כמה בודדים, אלא מאות אנשים. מסתבר שאחוזת פאונהוף היתה מקום של מעבר, בו החביאו את היהודים הנמלטים שהיו ממשיכים ממנו בעזרתם של אנשים טובי לב, מקווים להגיע לשוויץ או לספרד. כל העובדים בשדות ידעו, וכשהיה מגיע פטרול לסיור, על סמך חשדות או הלשנות, דופקים על הקירות ומחפשים את מקום המסתור, כולם הכחישו ושיתפו פעולה בהסתרה ובהצלת החיים. המחיר של ההתגלות היה כמובן כבד – מוות של כל בני המשפחה והעובדים במקום, או לחילופין שליחה למחנות ריכוז או למחנות עבודה. אבל שנים ארוכות וקשות עד תום המלחמה, בעוז לב ובחמלה עצומה, כל הגרים שם שיתפו פעולה עם החיים.