כתבות ומאמרים

חלק מהכתבות המופיעות כאן פורסמו באתר NRG

 אַמָה – הלוטוס שצומח מהבוץ, כתבה על האמא המחבקת מדרום הודו

יוגה בבוקר על הגג. דיות ענק רוחפות מעליי, מייללות כמו חתולים. עורבים צורחים. הים במרחק שמיעה. כאן הוא מקודש, כראוי לו, כאלה הגדולה. כמו שנאמר, "כל משברֶיך וגלֶיך עליי עבָרו" (תהילים מב, ח). "כאן" זה האשראם של אמה, הגורו המחבקת, או בשמה המלא שְרִי מָאטַה אָמְרִיטְאָנַנְדָמַאִי דֶוִי. קֶרַלָה, דרום הודו.

השהות שלי באשראם של אמה בשני חודשי הקיץ הייתה מלאה במפגשי לב, בתזוזת יבשות, בשמיטת המוכר ובהטמעה של החדש והזר, והכול בתוך גשמי המונסון; דקה הליכה מהנהר, מאגמי המים הרבים ומהים שסער תמידית, גליו הגבוהים מתנפצים על סלעי ענק. הכול מוקף ומוצף במים, עד שנראה כאילו החליט העולם להיכנע ולהתמסר כל כולו ליסוד המים שבו. מונסון בדרום הודו, בנקודה הכי דרומית כמעט בתת-יבשת הזאת; זה אומר מזג אוויר בצבעי מים של חום, חאקי, ירקרק חום, אפור חום. הכביסה אף פעם לא מתייבשת עד הסוף, וריח דק של טחב עוטף את הכול. מספר פעמים ביום האוויר מתחמם באחת, השמים מתקדרים, והבגדים נדבקים לעור. ואז בתוך שניות, בקול רעש אדיר, נשבר עלינו ענן, מסך סמיך של מים מכל הכיוונים. אין לאן להימלט.

על ריטריט-עצמי בגאיה האוס שבאנגליה, קיץ 2019

אנגליה: ריטריט-עצמי. פלך דבון השליו והירוק ימים ארוכים, לבנים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. המילים האלה כל כך ברורות כאן, בסלף ריטריט באנגליה, באחד הפלכים של מחוז דבון השקט והירוק, ובמיוחד ההמשך – לבבי התרגל אל עצמו. אנחנו גדלים בריטריט כמו שילדים גדלים בשינה. ה"לא לעשות כלום" המוחלט הזה, מתוכו מפציעה […]

ריטריטים בגרמניה: "הלב שנשבר לרסיסים מכיל את העולם כולו" /ג'ואנה מייסי

בשנים האחרונות אני מלמדת במרכז הבודהיסטי פאואנהוף שבגרמניה, שליד דיסלדורף, על גבול הולנד.  קארמה מעניינת, להפגש עם חבורת גרמנים זרה ברובה, ומהר מאוד לחוות את האחווה האנושית בינינו, את חום הלב, את החיבור הפשוט ובעיקר את הגורל המשותף שלנו כבני אדם. בית האחוזה העתיק בו התקיים הריטריט,  היה שייך מאות שנים למשפחה קתולית. רצפות אבן וקירות עבים, אח מבוערת בחורף והאוכל הכי טעים ונדיב שמוכן טרי ואורגני במקום.  אולם המדיטציה עם רצפת העץ שלו עשוי חלונות גדולים ומשקיף לשדות ועצים גבוהים במרחק, פסלים גדולים של בודהות ובודהיסטוות מציצים בין הוורדים ובעיקולי השבילים, ואפילו גומפה ענקית מאבן שיובאה מנפאל עומדת שם. שקט של אירופה עם טעם של טיבט והרבה מאוד יופי. אנשים עברו באומץ בתוך מנהרות נפשם, ויצאו חזקים וקלים יותר, טובי לב וחופשיים יותר. במפגש הסיום של הריטריט האחרון ב2019 פתאום סיפר לכולנו מייקל, הבעלים של המקום, שבתקופת המלחמה העולמית השנייה המשפחה שהיתה מאוד דתית החביאה יהודים בעליית הגג. ולא רק כמה בודדים, אלא מאות אנשים. מסתבר שאחוזת פאונהוף היתה מקום של מעבר, בו החביאו את היהודים הנמלטים שהיו ממשיכים ממנו בעזרתם של אנשים טובי לב, מקווים להגיע לשוויץ או לספרד. כל העובדים בשדות ידעו, וכשהיה מגיע פטרול לסיור, על סמך חשדות או הלשנות, דופקים על הקירות ומחפשים את מקום המסתור, כולם הכחישו ושיתפו פעולה בהסתרה ובהצלת החיים. המחיר של ההתגלות היה כמובן כבד – מוות של כל בני המשפחה והעובדים במקום, או לחילופין שליחה למחנות ריכוז או למחנות עבודה. אבל שנים ארוכות וקשות עד תום המלחמה, בעוז לב ובחמלה עצומה, כל הגרים שם שיתפו פעולה עם החיים.

השהות שלי באשראם של אמה בשני חודשי הקיץ הייתה מלאה במפגשי לב, בתזוזת יבשות, בשמיטת המוכר ובהטמעה של החדש והזר, והכול בתוך גשמי המונסון; דקה הליכה מהנהר, מאגמי המים הרבים ומהים שסער תמידית, גליו הגבוהים מתנפצים על סלעי ענק. הכול מוקף ומוצף במים, עד שנראה כאילו החליט העולם להיכנע ולהתמסר כל כולו ליסוד המים שבו. מונסון בדרום הודו, בנקודה הכי דרומית כמעט בתת-יבשת הזאת; זה אומר מזג אוויר בצבעי מים של חום, חאקי, ירקרק חום, אפור חום. הכביסה אף פעם לא מתייבשת עד הסוף, וריח דק של טחב עוטף את הכול. מספר פעמים ביום האוויר מתחמם באחת, השמים מתקדרים, והבגדים נדבקים לעור. ואז בתוך שניות, בקול רעש אדיר, נשבר עלינו ענן, מסך סמיך של מים מכל הכיוונים. אין לאן להימלט.

הבודהה שלי כן חיבק

רבים מאיתנו מגיעים למסע הרוחני בעקבות כאב. פעמים רבות כאב וסבל הם פעמון ההשכמה שמעיר אותנו מקיום חצי ישנוני, ממצב הטייס האוטומטי שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן, אל ראייה אחרת של הדברים. פצועים, המומים ונדחפים ע"י כוח טמיר, אנחנו מוצאים את עצמנו מחזרים על פתחן של תורות רוחניות. אדם חכם אחד אמר פעם, שהמסע הרוחני […]

פשוט להגיד לא: איך עובדים עם מחשבות שליליות

כמה מילים על טיהור התודעה הקאנון הפאלי, אסופת דרשות הבודהה, מלא בהנחיות, הסברים ודרכי עבודה עם הגוף והתודעה, המכוונים לשחרר את האדם המתאמן בהם. האדם הזה הוא אנחנו. ואנחנו  "יצורים של התניות", כלומר – כולנו נמצאים תחת השפעה מתמדת של נסיבות, מגיבים אליהן ומשתנים לפיהן. בשפה פשוטה יותר אפשר לומר שנקצור את מה שנזרע.  כשאנחנו […]

כמו שפנינה היא תגובת הצדפה לסבל

והנה עובדה. הזחל הופך לפרפר בתהליך מופלא שקורה אלפי פעמים ביום. יום בהיר אחד הזחל נעצר על עמדו, ומתחיל לטוות קורים עדינים סביב עצמו. כשהפקעת מושלמת, הוא מפריש חומר שממיס את עצמו. אם היינו פותחים את הפקעת ברגע זה היינו מגלים נוזל צמיגי ירוק-שחור.

כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?

דמיינו לכם: צפון הודו, לפני 2,500 שנה.  תקופת המונסונים ואולי שלהי הקיץ. האויר מלא  צרצור ציקאדות וציוץ ציפורי שיר, גדוש בריחות של מנגו, פפאיות ושל פריחת עצי הקאשיו.  איש לא צעיר בגלימת נזיר, שמקרין שלווה ונינוחות שכמעט אפשר לגעת בהן יושב מתחת לעץ פיקוס ענק. סביבו גברים ונשים בכל הגילאים, חלקם לבושים גלימות נזירים, חלקם […]

אי אפשר להסביר אהבה, הספד לראמש באלסקר, אדם חופשי.

אי אפשר להסביר אהבה, אמרה לי פעם מישהי. כשהתבקשתי לכתוב את הכתבה הזו, במקום לנסות להסביר את האהבה שלי לראמש, מורי האהוב שנפטר מן העולם בערב יום כיפור,  אנסה להעביר את הטעם המיוחד שלה ואת הסיבות שגרמו לי לשוב אליו, שוב ושוב.  "סנכרון זו הדרך של אלוהים לגלות את עצמו"  על מותו של ראמש נודע […]