רשמי מסע

 אַמָה – הלוטוס שצומח מהבוץ, כתבה על האמא המחבקת מדרום הודו

יוגה בבוקר על הגג. דיות ענק רוחפות מעליי, מייללות כמו חתולים. עורבים צורחים. הים במרחק שמיעה. כאן הוא מקודש, כראוי לו, כאלה הגדולה. כמו שנאמר, "כל משברֶיך וגלֶיך עליי עבָרו" (תהילים מב, ח). "כאן" זה האשראם של אמה, הגורו המחבקת, או בשמה המלא שְרִי מָאטַה אָמְרִיטְאָנַנְדָמַאִי דֶוִי. קֶרַלָה, דרום הודו.

השהות שלי באשראם של אמה בשני חודשי הקיץ הייתה מלאה במפגשי לב, בתזוזת יבשות, בשמיטת המוכר ובהטמעה של החדש והזר, והכול בתוך גשמי המונסון; דקה הליכה מהנהר, מאגמי המים הרבים ומהים שסער תמידית, גליו הגבוהים מתנפצים על סלעי ענק. הכול מוקף ומוצף במים, עד שנראה כאילו החליט העולם להיכנע ולהתמסר כל כולו ליסוד המים שבו. מונסון בדרום הודו, בנקודה הכי דרומית כמעט בתת-יבשת הזאת; זה אומר מזג אוויר בצבעי מים של חום, חאקי, ירקרק חום, אפור חום. הכביסה אף פעם לא מתייבשת עד הסוף, וריח דק של טחב עוטף את הכול. מספר פעמים ביום האוויר מתחמם באחת, השמים מתקדרים, והבגדים נדבקים לעור. ואז בתוך שניות, בקול רעש אדיר, נשבר עלינו ענן, מסך סמיך של מים מכל הכיוונים. אין לאן להימלט.

על ריטריט-עצמי בגאיה האוס שבאנגליה, קיץ 2019

אנגליה: ריטריט-עצמי. פלך דבון השליו והירוק ימים ארוכים, לבנים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. המילים האלה כל כך ברורות כאן, בסלף ריטריט באנגליה, באחד הפלכים של מחוז דבון השקט והירוק, ובמיוחד ההמשך – לבבי התרגל אל עצמו. אנחנו גדלים בריטריט כמו שילדים גדלים בשינה. ה"לא לעשות כלום" המוחלט הזה, מתוכו מפציעה […]

ריטריטים בגרמניה: "הלב שנשבר לרסיסים מכיל את העולם כולו" /ג'ואנה מייסי

בשנים האחרונות אני מלמדת במרכז הבודהיסטי פאואנהוף שבגרמניה, שליד דיסלדורף, על גבול הולנד.  קארמה מעניינת, להפגש עם חבורת גרמנים זרה ברובה, ומהר מאוד לחוות את האחווה האנושית בינינו, את חום הלב, את החיבור הפשוט ובעיקר את הגורל המשותף שלנו כבני אדם. בית האחוזה העתיק בו התקיים הריטריט,  היה שייך מאות שנים למשפחה קתולית. רצפות אבן וקירות עבים, אח מבוערת בחורף והאוכל הכי טעים ונדיב שמוכן טרי ואורגני במקום.  אולם המדיטציה עם רצפת העץ שלו עשוי חלונות גדולים ומשקיף לשדות ועצים גבוהים במרחק, פסלים גדולים של בודהות ובודהיסטוות מציצים בין הוורדים ובעיקולי השבילים, ואפילו גומפה ענקית מאבן שיובאה מנפאל עומדת שם. שקט של אירופה עם טעם של טיבט והרבה מאוד יופי. אנשים עברו באומץ בתוך מנהרות נפשם, ויצאו חזקים וקלים יותר, טובי לב וחופשיים יותר. במפגש הסיום של הריטריט האחרון ב2019 פתאום סיפר לכולנו מייקל, הבעלים של המקום, שבתקופת המלחמה העולמית השנייה המשפחה שהיתה מאוד דתית החביאה יהודים בעליית הגג. ולא רק כמה בודדים, אלא מאות אנשים. מסתבר שאחוזת פאונהוף היתה מקום של מעבר, בו החביאו את היהודים הנמלטים שהיו ממשיכים ממנו בעזרתם של אנשים טובי לב, מקווים להגיע לשוויץ או לספרד. כל העובדים בשדות ידעו, וכשהיה מגיע פטרול לסיור, על סמך חשדות או הלשנות, דופקים על הקירות ומחפשים את מקום המסתור, כולם הכחישו ושיתפו פעולה בהסתרה ובהצלת החיים. המחיר של ההתגלות היה כמובן כבד – מוות של כל בני המשפחה והעובדים במקום, או לחילופין שליחה למחנות ריכוז או למחנות עבודה. אבל שנים ארוכות וקשות עד תום המלחמה, בעוז לב ובחמלה עצומה, כל הגרים שם שיתפו פעולה עם החיים.

פיליפינים. מרץ אפריל 2019

מקום נפתח לאט בדרך כלל, כמו אדם. עוד יום ועוד לילה, ופתאום גוונים וניחוחות עדינים, כמו זה של פריחת הקשיו, כמו מחול איטי או מוטב, חיזור. האוזן מבחינה בדיאלקטים השונים, העין מזהה טיפוסי פנים. יושבי ההרים או יורדי הים? כששוככת המולת הלהגיע והלהסתדר, אפשר להתרווח ולהבחין. פיליפינים, רשמי מסע.

מילים ותמונות מהמסע וריטריט בדרום הודו – פברואר 2019

מה מילים ותמונות מהעלייה לרגל האחרונה שלנו, עם קבוצה לומדת ומתרגלת. מסע וריטריט בדרום הודו שהסתיים זה עתה.  

מה בין 'כאן' ובין 'שם'?

אני יושבת מול הים הערבי במפרץ של מומבאי הרקוע כסף. השמיים מעליו באותו הגוון, שעת בוקר מאוחרת וקבוצת האנשים שהיתה איתנו במסע, ושהפכו יקרים כל כך לליבנו, עושה את דרכה עכשיו לישראל. עלי עץ הבודהי (פיקוס סנקטוס), שצורתם לב רוחפים ברוח הקלה. עשרים ומשהו מעלות, נעים. כאן השמש לא קודחת בנו חללים מסנוורים כמו אור התכלת העזה בזו הקרוייה ארץ ישראל. בחקירה מתמשכת של הבדלים בין "כאן" לבין "שם", עולות תובנות ברורות כמו הירח המלא. "אני כבר מאתמול חושבת על מחר", אומרת לנו אחת החברות וכולנו מתגלגלים מצחוק, אבל יודעים היטב למה היא מתכוונת: תנועת החרדה המוכרת שבבסיסה הכמיהה – שלא יגמר לעולם היופי והטוב הזה שחווינו, במה שקרוי עכשיו. 
רק שלשום שטנו לאי אלפנטה על פסלי הענק שהתגלו בהם של פנים ודמותו של שיווה, כשמעלינו רוחפים השחפים קרוב קרוב ואנחנו מתקדמים בקצב תעופתם, תחת לכנפיהם. לכמה רגעים היקום הפך הולוגרפי, ואולי רק חשף את טיבו. רק לפני כמה ימים עוד ריחפנו ביקום מקביל, שבו החוקיות מתנהלת אחרת והזמן והמרחב מתקדמים במקצבים אחרים. אז מה ההבדל בין כאן לבין שם? בין ללכת ובין להגיע? ומה משתנה ומה נשאר אותו דבר?

קירגיזסטאן – מהנוחות אל הנינוחות ותכלת השמיים

מרכז אסיה. חלק נדיר של כדור הארץ שעדיין שומר על זהות אותנטית ועל טבע עצום ולא נגוע. הגענו לארץ גבוהה מאוד ובה אנשים עזים ומהירי חיוך, שחיים כמו פעם, כמו אבות ואימות אבותיהם ואימותיהם. במסע רוחני אנחנו נודדים הרבה, פנימה והחוצה, ועוד יותר כך בארצם של הנוודים. בכל יום אנחנו שוהים בטבע היפיפה, נודדים בין כפרים, אגמים אלפינים ופסגות מושלגות-עד. עדרי סוסים פראיים בכל מקום, מובלים על ידי רועה אחד זקוף, דוהרים לצד שלושת הרכבים שלנו משני עברי הכביש המשובש שחדשות לבקרים מתמלא ונחסם בעשרות כבשים שעושות את דרכן אל העמק. …