מילים ותמונות מהמסע וריטריט בדרום הודו – פברואר 2019

מה מילים ותמונות מהעלייה לרגל האחרונה שלנו, עם קבוצה לומדת ומתרגלת. מסע וריטריט בדרום הודו שהסתיים זה עתה.  

 

מה בין 'כאן' ובין 'שם'?

אני יושבת מול הים הערבי במפרץ של מומבאי הרקוע כסף. השמיים מעליו באותו הגוון, שעת בוקר מאוחרת וקבוצת האנשים שהיתה איתנו במסע, ושהפכו יקרים כל כך לליבנו, עושה את דרכה עכשיו לישראל. עלי עץ הבודהי (פיקוס סנקטוס), שצורתם לב רוחפים ברוח הקלה. עשרים ומשהו מעלות, נעים. כאן השמש לא קודחת בנו חללים מסנוורים כמו אור התכלת העזה בזו הקרוייה ארץ ישראל. בחקירה מתמשכת של הבדלים בין "כאן" לבין "שם", עולות תובנות ברורות כמו הירח המלא. "אני כבר מאתמול חושבת על מחר", אומרת לנו אחת החברות וכולנו מתגלגלים מצחוק, אבל יודעים היטב למה היא מתכוונת: תנועת החרדה המוכרת שבבסיסה הכמיהה – שלא יגמר לעולם היופי והטוב הזה שחווינו, במה שקרוי עכשיו. 
רק שלשום שטנו לאי אלפנטה על פסלי הענק שהתגלו בהם של פנים ודמותו של שיווה, כשמעלינו רוחפים השחפים קרוב קרוב ואנחנו מתקדמים בקצב תעופתם, תחת לכנפיהם. לכמה רגעים היקום הפך הולוגרפי, ואולי רק חשף את טיבו. רק לפני כמה ימים עוד ריחפנו ביקום מקביל, שבו החוקיות מתנהלת אחרת והזמן והמרחב מתקדמים במקצבים אחרים. אז מה ההבדל בין כאן לבין שם? בין ללכת ובין להגיע? ומה משתנה ומה נשאר אותו דבר?

מי זר כאן?

"תחת פריחת עץ הדובדבן
אין דבר כזה
אדם זר" / שיר הייקו יפני

הגענו למסע הזה מכל מיני משעולי חיים. קבוצה מעורבבת היטב של אלו הקרויים דתיים, חילוניים, קיבוצניקים לשעבר ולשהווה, גברות וגברים, ילדות בנות 40 ובנות 80, א/נשים "מן היישוב", שלהם אמר הבודהה וחכמים אחרים לפניו ואחריו: השחרור אפשרי לחלוטין, אם רק ניתן לו צ'אנס. 
בהכרות הראשונית אנחנו בכוונה לא מחליפים אינפורמציות של "מה את עושה בחיים", "כמה ילדים/נכדים יש לך" , "מצב משפחתי" או מספר שבא לציין גיל. זה מאפשר לכולנו מפגש מסוג אחר, שמועצם עוד יותר על ידי המפגש עם בני המקום. עבור ההודים, שאינם מבחינים כלל בין בני דתות שונות, ובטח לא לפי צבעם, כולנו "זרים", וככאלה, הם מקבלים אותנו במאור פנים, בברכה ואפילו בהתרגשות. כמו שאנחנו לא נזהה ולא נבחין בדרך כלל בקהל הודי בין הינדים, נוצרים או מוסלמים לפי שפתם או מראם, להודים אין מושג ולא אכפת כלל מי מאיתנו בקבוצה הם יהודים, דרוזים, דתיים, אתאיסטים וכל שאר אותן ההגדרות ששמות גדרות סביב בני האדם. מבטו של האחר עלינו מגלה וחושף לנו אותנו, אחרת, ומחדד דווקא את הקרוב, הדומה, המחבר.

בודהיסאטוות כאן ועכשיו – עץ הסנדלווד

כמו עץ הסנדלווד ביער המדביק בריחו הטוב את העצים האחרים שקרובים אליו, אמר פעם ניסרגדטה מהרג', כך מדביק בטובו האדם המוגשם את האנשים שבמחיצתו הם שוהים. הרבה א/נשים נפלאים פגשנו בדרכנו, מיני בודהיסטוות מקומיים שהקימו פרוייקטים לטובת האנושות פשוט כי חמלה היא הדלק שמניע את חייהם. אבירם ויורית שהקימו את סדהנה פורסט באורוויל, שהפכו שטח מדברי ומת בן 70 אקר ליער ירוק וחי, ועל הדרך הקימו את אחת הקהילות המקסימות בהן ביקרתי. סתייה Satya Gopalan הבעלים של סאן-שיין גסטהאוס, המקום הנדיר בו שהינו בריטריט שלנו, שכל הכנסותיו זורמות לתמיכה בבית היתומים שהקים. וורנר השוויצרי שחולק את החופש הפראי והמתגלגל בצורה של סטסנג – מפגש שאלות ותשובות, וחי כבר שנים מטוב ליבם של אנשים בלי לבקש דבר לעולם. נדבקנו.

בטוהר וברפש

א/נשים ממהרים ברחובות הרחבים של מומבאי, נעצרים וסופקים כפיים בתנוחת "נמסטה" ומבטם מוביל את מבטי לדמות אחת האלות על גג אחד הבתים. מחזה שכיח. החילוני ספוג בדתי, הדתי – ברוח, ושלושתם חיים בשלום יחד, בלי שום בעיה, הדרה או מלחמה. שדים ושדות, אלים ואלות בכל מקום, בטוהר וברפש. כאן שני המושגים האלה מפנים את מקומם לאי-מושג, שאינו מושג בידי המיינד הגסות יותר, אבל מתקבל בברכה בין כנפי הלב. 
בהודו לא מתביישים בצרכים, הגשמים כרוחניים, כפי שלא מתביישים במוות, בחולי, בזקנה, באחר, בנכה, במפגר. לא מתביישים לסגוד או לפחד, ולא מתביישים להתפלל, להתמסר, לאהוב. כל אלו הם חלק ממהות החיים כאן וגם מסודם. בתחילת כל שבוע קונים ההודים ליתר ביטחון קמיע שאמור לשמור מפני השדים – שבעה פלפלי צ'ילי חריפים חרוזים על חוט, בראשם לימון קטן ובזנבם חתיכת פחם. אלה נתלים במכונית ובפתחי הבתים והחנויות ואמורים לעשות את העבודה. אחר כך הם מושלכים אל הרחוב ולא כדאי לדרוך עליהם, שלא יכנס בנו המזל הרע.

אנשים של לב

"אנחנו ההודים אנשים של לב", אומר לי ראמאננד, מדריך התיירים ממומבאי שנראה כמו ורסיה היפית של גנדהי. "לכן אנחנו צריכים לעבוד קודם מהראש. בדיוק הפוך מכם, אנשי המערב". 
טור ארוך שלנו הולך בנחת במדיטציה ברחוב קטן של דייגים שבתיו דלים ודייריו עניים. בוקר מוקדם ודרי הרחוב רק מתעוררים. חלקם ישובים על דרגשים קטנים, מקדמים אותנו בברכות, מקדימים שלום. אני הולכת בסוף הטור עם אחת החברות, דמעות בעיניה. "מה קרה?", מסמנות לי הנשים ההודיות שאלה. אני מצביעה על הלב והן שוטפות אותנו מידית באמבטיה של אמפתיה. קשישות נטולות שיניים, אמהות רחבות חיק, ילדות קטנות, כולן. מבטי עיניים, הנהונים של הבנה, תנועות ידיים. אנחנו כאן בשבילך, אחות, הן אומרות לה בלי מילים. כולנו מכירות לב שבור, צרות של נשים, חיי אנוש. שתינו מתרגשות כל כך וזהו גם הרגע בו מתחיל איחוי הלב.

נו סלף נו פרובלם

אין צליל עיר אחת דומה למשנהו. הצלילים של מומבאי פותחים לי את הלב ומזכירים לי רגעי עבר מבורכים. תערובת שחפים שנותנים קולם בשיח, להקות עורבי ענק שחורים, דפיקות פטישי הבנאים, השפה המראטית הגרונית, שפתה של מדינת מהארשטרה. כמו לחזור לבית שקיים בתוכי. גם עבור מי שמגיע להודו בפעם הראשונה, הצלילים של הודו יחוו פעמים רבות כאקזוטיים, מעניינים, ואפילו מרגשים, ולא "רעש" או ל"בעיה". מהו הסוד שמשאיר אותם "צלילים" ואפילו "מוסיקה"? איך זה שב'ארץ' נתעצבן בקלות על "רעש", על הנהגים בכביש, על האנשים ברחוב, וכאן בכלל לא? הודו היא לא שלנו. אנחנו באים אליה כאורחים וכתיירים רוחניים, עולי רגל, וכל מה שנפגוש יכנס לתוך התבנית הזאת, האחרת. כשהיא לא "שלנו", על מה נלין? לא באחריותינו. לא באשמתנו. מותר לנוח ואפשר להרגע.

קפה בטאג'

מאיה ואני יושבות מול הים הערבי, בבית הקפה של הטאג' מהאל, מלון פאר ענק ויפיפה מהאגדות, שדלתותיו פתוחות לכולן. אני שותה שוקו, מאיה שותה קפה. תראי, אני אומרת לה, ומצביעה על אדוות האור שרצות על המים, יפות שכמעט אי אפשר להכיל. השמש שמשתקפת בחלונות הסירות הקטנות וחוזרת למכיתות זכוכית אקראיות היכן שהוא, מריצה את עצמה מהן על המים, בקצב נדנוד הסירות. מה זה הדבר הזה, חמקמק ואקראי. החיים – סוד שאין לו פיתרון. דורות של שחפים, דגיגים, אנשים, חיו כאן, עברו מן העולם בקצב נדנוד כדור הארץ וכל אותו הזמן "חשבו את עצמם". האם גם כתמי האור המתנוצצים חושבים את עצמם?
מאיה מסתכלת בעיני טורקיז על הים הרקוע יופי. הים מסתכל בחזרה.

ארונאצ'אלה שיווה – הריטריט בטירוונאמאלאי

שקאר בן ה-80, זקוף כתורן ורזה כמותו, סאדו שרק איזור חלציים כתום לגופו, היה פעם רואה חשבון בעיר גדולה ועזב את משפחתו לטובת חיי הפרישות כשהגיע לגיל 67, כמקובל במסורת ההודית. פגישה חטופה ליד דוכן שמירת הנעליים שבכניסה למקדש העתיק בטירוונאמאלי: מה אני מוצאת כשאני לא מחפשת דבר? את המדריך שלנו לנבכי המקדש. "בכלל לא התכוונתי אבל ביקשת ממני", הוא אומר לי, ואנחנו צוחקים כמו שני ילדים. אתם שמנים מדי, הוא פוסק, מצביע עלינו כשהוא יושב בתנוחת לוטוס זקופה ומספר לנו על הרגלי האכילה והתרגול שלו. תחיו כמוני ותהיו חזקים ומאריכי ימים עד 120 בבריאות שלמה. בתום ההדגמות והסיפורים הוא מכניס אותנו לקודש הקודשים של המקדש, מברך את כולנו אחד אחד ומטביע על המצח את כתם הכורכום הצהוב-אדום, סגולה לפתיחת העין השלישית. אינשאללה.

עסקאות עם היופי

שאליני מנצחת על המטבח ועל הצוות בריטריט בשקט פנימי כובש ובנועם הליכות, ועונה לכל פנייה שלנו בחפץ לב תוך נענוע הראש ההודי המוכר בשמיניות אינסוף, כאומרת – הכל אפשרי. אחר צהרים צבעוני במיוחד היא והנשים האחרות מכניסות אותנו בסוד ציורי הגיר המסורתיים – ה'קולאם', אותן מציירות הנשים בכל בוקר בכניסה לבית. "פעם היו הנשים מציירות באבקות אורז, לא בגיר", אומרת שאליני. "מזמן מזמן, כשאמא שלי עוד היתה ילדה". "למה ציירתן באבקות אורז?" מקשות כולנו, מחפשות הגיון בהסברים, כרגיל. והפעם גם יש אחד כזה, עסיסי במיוחד. "את הציורים של פעם ציירו באבקות אורז כדי להאכיל בהם את הציפורים", מסבירה לנו שאליני בסבלנות. "אבל למה להאכיל את הציפורים?" שוב אנחנו שואלות, ושאליני מצחקקת: "הנשים אמרו להן – אנחנו נאכיל את התינוקות שלכן ואז גם לתינוקות שלנו לא יחסר אף פעם אוכל". עסקה שווה עם היופי. כך נולדת אמנות.

נא לשחק עם האוכל

דוקטור מורטי, מנהלו המיתולוגי של האשראם של ראמנה מהרשי, הזמין את כולנו לארוחת צהריים באשראם, כמחוות תמיכה והערכה בתרגול הרוחני של הקבוצה. ישובים על הרצפה באולם אוכל גדול, ואוכלים ביד ימין מאוכל המוגש בידי הברהמינים על עלה בננה. חלקנו מאותגרים לוותר על מחיצות שלא ידעו על קיומן, ושנשרו עם מגע האוכל ביד ואז לפה. בהודו כן משחקים עם האוכל, נוגעים בידיים, מכדררים לכדור ודוחפים לפה, כמו הילדים שהיינו כולנו פעם. אומרים שזה הגיוני יותר, כשהיד מוסרת לגוף כולו דרך התחושות שהגיעה שעת הארוחה ומכינה אותו להערך לקבל את המזון, את הטמפרטורה והמרקם שלו.

בודהה ושיווה על ההר

איך נדבר על ה"שרוטי", הצליל שמשמיעה תיבת הנגינה במוזיקה ההודית הקלאסית לאורך כל היצירה, שעליו מונחים כל הצלילים האחרים? הרטט הזה, הוא העומד ביסוד הרוחניות, המעשיות, הרוח והחומר שמתמזגים לכדי שלם אחד המורכב מריבוא חלקיו. התחושה שאי אפשר להגדיר במילים ואין זה מחסיר ממנה דבר, של היותנו. הצליל שנוכח תמיד, של ה"אני" הראשוני, או במילים אחרות – ה"לא-אני" הראשוני. תורתו של הבודהה התיישבה יד ביד בתנוחת המדיטציה על ההר יחד עם תורת אי-השניות האדוייטית ללא כל סתירה או מאבק, בדממה חיה שאינה נזקקת למילים. 
רוב רובו של הלימוד הרוחני כלל אינו עוסק בלימוד, אלא בהזכרות, וזה היה גם לב הריטריט שלנו. התעמקות בטקסטים רוחניים שמיועדים לחולל טרנספורמציה, תרגול עם שאלת השאלות "מי אני?", עבודה אישית וקבוצתית בכל רבדי האנוש שאנחנו – גוף, נפש, רוח וכל אלה נתמכו והועשרו במסע בהודו. Go back to that which makes experience possible, "חזרו לזה אשר מאפשר את כל החוויות", הזכיר לנו וורנר, אחד מהמורים הנפלאים שפגשנו בדרך. שוב ושוב נוכחנו שהמיינד אינו בהכרח הכלי המתאים להבנת החיים, ומשהו אחר גדל ומתייצב בנו, כשאנחנו בוטחים בו מספיק ונותנים לו להוביל את עגלת חיינו. כשבשלים התנאים וחומות ההגנה נסדקות ונושרות, מתגלה האחדות על ריבוא פניה ומגוון פאות היהלום שבה, כל אחת משקפת את רעותיה והיא משתקפת בהן. ברכות לשיווה.

 

קישור לתמונות נוספות