"אותך אימצו דממה וזמן איטי"… שיתופים מהריטריט-העצמי באנגליה, אביב 2018

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאיש אהוב מאוד, שעזב את העולם במפתיע בשבילי, לפני ימים אחדים. Joseph Hoffer, יוסי הופר, מנהלו האלמותי של מרכז גוף נפש בו אני מלמדת הרבה. חבר יקר לדרך, עם לב של ילד תמים, רוגש ואמיתי. קיבלתי את ההודעה שהוא בדרכו לעזוב את החיים כשאני כאן בארה”ב, ואחרי יום שלם שהייתי איתו בלב במסע שלו, הגיעה ההודעה על מותו. בדיוק בשעות האלו התחילו זיקוקים של הרביעי ביולי, ושעות ארוכות של התפוצצויות של אור וצבע ריצפו את השמיים בפרחים וכוכבים מרהיבים. העצב העמוק ותחושת החוסר שהרגשתי התערבבו במחשבה שזו דרך נפלאה לומר שלום. שאין מתאים מזה להפרד מהנשמה הגדולה של יוסי, מהגדולה והמרחב והיופי שהיה עבורי, ועבור רבים מאיתנו. במקום שבו הזמן והמרחב מאבדים ממשמעותם, גם המוות, גם החיים, לא יכולים לאהבה. היא גדולה מאיתנו וממשיכה דרך כל הרבדים והמכשולים. 

"אותך אימצו דממה וזמן איטי"…/ג'ון קיטס
בחודשיים האחרונים שהיתי בריטריט-עצמי, בגאיה האוס, מרכז מדיטציה בדבון, במערב אנגליה. גן עדן, בדיוק כמו המקבילה ההופכית שלו, גיהינום, הוא יציר משותף של החוץ והפנים, התודעה והעולם, ותמיד הוא רב שכבתי, רב מימדי, רב פנים. הפלך המיוחד הזה, דבון, מלא גבעות ירוקות ורכות, היה בתקופה פרה הסטורית מרכז מיוחד, אולי שמאני. גבעת דנבורי מול חלוני בכל בוקר וערב עזרה לי לזכור.
התודעה נוטה מטבעה להתפזר ורגילה להצטעף בקרעי מחשבות, רעיונות, דימויים, מילים, זכרונות. בעזרת התרגול היא נאספת לקצה ענף חד, בתנופה מדלגת מהדיוק – אל מרחב האחדות, וממנו צוללת ונפתחת אל הריבוי העשיר, המגוון, כמו קליידוסקופ ענק שאף פעם לא נח, לעד מתאחד ונפרד, פותחת עוד ועוד חללים של יופי ושל קסם בנשמה.
מכנים את האיזור הזה, דבון, “ארצם של המלאכים”. הכל כל כך קל ורך ומלא נחת. האוכל טעים ובריא, האויר צלול וטהור, מעט מאוד תנועה בכבישים הצרים המותאמים בכלל לכרכרות, השמש שוקעת מאוחר וזורחת מוקדם, והאור דועך רק בסביבות 22 בלילה. פגשתי שם בחודשיים האלה חברים ותיקים לדרך, מהסנגה שלנו ומהעולם. חלק בריטריט ארוך (שנה וארבעה חודשים היה השיא), בריטריט שירות או בשבועיים של קפיצה בין לבין. באיזור זמן דמדומים כזה, כשמתאפשר זמן שיחה, השיחות עמוקות עמוקות ומגלות את הפוטנציאל שלנו למפגש לב-תודעה משמעותי וקסום, שיזכר לעוד שנים ארוכות. ורוב הזמן – כל אחת ואחד עם עצמו, בתהליך שלו, מגלה עוד ועוד חדרים בארמון התודעה.

"יופי הוא אמת, אמת היא יופי"/ ג'ון קיטס, או – על הבר ועל הפרא
לפני שלוש שנים, כשהתאוששתי מניתוח, Maty Lieblich חברתי האהובה נתנה לי את הספר “ווילד” – על אישה צעירה שהלכה ברגל את המסלול הפסיפיק קרסט טרייל במשך שישה חודשים והמסע הזה שינה את חייה ללא היכר. משהו בספר הזה פרט על מיתר עמוק בתוכי, וידעתי שיום אחד אמצא את עצמי בנופים האלה, בנתיב הזה.
והנה, יואב ואני כעת בארה”ב, מתארחים בנדיבות אצל חברים טובים בלוס אנג'לס, ומחר נצא לדרך – ללכת את מסלול הרי הסיירה נבאדה במשך חודשיים. שם השאלות הגדולות אחרות – איפה מסתובבים הדובים השחורים ומה עושים כדי להמנע ממפגש קרוב מדי איתם, כמה ואיזה אוכל לקחת שיהיה מספיק ולא יותר מדי כבד על הגב לתקופה ארוכה, מהו הציוד הכי קל ועמיד, ועוד כאלה חידות. הרבה מאוד הכנה כדי פשוט להיות פשוטים… אני מחכה למפגש הבלתי אמצעי עם הטבע הלא נגוע, לישון מתחת לכוכבים, עוד ועוד ימים ולילות שהגוף והלב יזכרו שהם חלק מהדבר הזה, חיי בר.

בתמונות תראו את גאיה האוס, כמה מהעצים הגדולים שם – חברים שליוו אותי בזמן הריטריט, ואדום חזה מופלא, שאיתו או עם אחיו נהניתי כל כך לחלוק את הארוחות, והם בתורם, נהנו להעמד עלי או לאכול ישר מכף ידי. פלא.  .

It’s Never Too Late To Be What You Might Have Been / George Eliot
להתראות בקצה השני של הדרך. 
לילה.