זְמַנְהודו. שיתופים במילים ותמונות מהריטריט-מסע, פברואר 2020

זְמַנְהודו. שיתופים במילים ותמונות מהריטריט-מסע שהסתיים היום. פברואר 2020

גט אפ! גט אפ! אני דופקת לנהג האוטובוס על החלון בכל הכוח, אחרי שסופסוף גילינו איפה הוא מסתתר, ישן שנת נהגים בתוך האוטובוס הנעול. כולנו עם המזוודות בחוץ באיחור ממש לא אופנתי לטיסה חזרה. עוזר הנהג לעומת זאת , "איז טייקינג אה בת' מאדאם" באחת הקומות העלומות של המלון. "תפוס אותו באוזן ושלוף אותו משם!" אני פוקדת על אחד ההודים שנראה לי שמבין את המילה אוזן, וליתר בטחון מדגימה עליו. כמו בסרט מצוייר כל פקידי הקבלה, נערי השירות ומנהל המשמרת מתרוצצים ומתנגשים זה בזה, לחפש את הנהג הנעלם, שהתעורר מתוך שנת החלום המתוקה שלו לתוך מערבון ישראלי, וכמובן שלא הצליח לפתוח את הדלתות. "גאנשה סאראנם", התפילה לאל הנוסעים והנוודים ששרנו במלוא גרון כנראה הזיזה משהו באחד הרקיעים והקבוצה יצאה בדרכה לזה הקרוי "הביתה". תום מסע.

"הלכתי בלי להגיע" אומרת לי ר. והשמחה מנצנצת לה מהעיניים שראו כבר הרבה פרקי חיים של הליכות במטרה להגיע. אז מה זה להיות בדרך ומה זה להגיע? יש הבדל ביניהם?
אין מים חמים. אין מים בכלל. יש חשמל. אין חשמל. קפה יש? ישששש! הנערים ההודים מתרוצצים בינינו מנסים לנחש ולענות על צרכים שהם לא ידעו שקיימים ברפרטואר האנושי, בחיוך טאמילי צחור וביישני שמאומה לא מוציא אותו משלוותו. גם לא אנחנו.
במסע הזה, הרבה ממה שתוכנן בקפידה תקופה ארוכה – קרה אחרת, ובזכות זה הוליד רגעי חיים לא צפויים בכלל, צבעוניים, מרגשים. בריקוד מפתיע של המציאות, מי שלא היה לה מושג שתצא למסע ריטריט בהודו פתאום מוצאת עצמה איתנו כאן. כי מישהי אחרת נאלצה לבטל, כי המסע שלה צריך להיות אחר. ומי יודע לומר מה טוב ומה רע, מושגים ששייכים לעץ המבלבל ההוא, עץ הדעת, שניסה לעשות סדר פשטני מתוך מנגנוני ההגנה שלנו. הימים האחרונים שלפני המסע היו כמו משחק כסאות מוזיקלים: מישהי מבטלת ומישהי נכנסת. מישהי מתלבטת – ואחרת תופסת את מקומה. וככה עד הרגע האחרי-אחרון ממש. אין ספק שאנחנו פחות אוהבות את זה, שהתוכניות שלנו משתבשות. שהדברים מתפרקים. שהכל יוצא עקום ודפוק לפי אמות המידה הקצרות שלנו, שלא בנויות לראות מעבר לפיתול, לסיבוב. לחומה. וכמה למידה והתפתחות וגדילה ממתינות לנו שם.

"אני דובר אליכם בשפה שהיתה שלכם לפני שנולדתם". ניסרגדאטה מהרג'
אז מה עשיתם שם כל הזמן הזה? אז ככה. כתבנו שירים מול השמש השוקעת. חלקנו בבוקר חלומות ומסרים, רקדנו לצלילי הקול הסדוק של ליאונרד כהן ("האהבה עצמה, אלכסנדרה עוזבת") וגם קית' ג'ארת ("המנונים לגורודייף"). דיברנו תקשורת מקרבת. שתקנו שתיקות מקרבות. נסענו. חזרנו. בכינו, צחקנו, נרגשנו והתרגשנו. נגענו וננגענו בפיזי ובנפשי. נחנו וטרחנו. הרפינו ועזבנו. הודינו בתבוסה בחמישים גוונים של הודו. דיברנו על המוות. על החיים. על יתמות ועל אבדן והחלטנו אף פעם לא לבזבז משבר טוב. שמחנו וצחקנו והשתוללנו כמו ילדות. עשינו צמות ופיזרנו שיער. דיברנו על נשיות אסרטיבית ועל גבריות עדינה ועל הקשר האחר שיכול להתקיים בין המינים. הפכנו מצלמות אנושיות, ליטפנו פרות עם קרניים בחולות ופעמונים בקצותיהן ותינוקות רכים וכהים ומאופרי עיניים שנראים כמו בובות אדם. מישהי נגנה לנו בחליל עץ גדול בלילה, ומישהי אחרת שרה לנו בקול פעמונים שיר ארמני עתיק על אהוב שהלך, תזכורת למסע שעשינו בארמניה. ישנו המון. לא נרדמנו בכלל. אחרי האור הגיעו השדים המוכרים. פתחנו להם שולחן והזמנו אותם לסעוד איתנו. וכן, גם מדיטציה. הרבה. לשם כך התכנסנו. ישיבה, הליכה, עמידה, ושכיבה, לימוד ותרגול עם המודעות הגדולה ועם תרגול השאלה "מי אני?" ומה מתגלה דרכה, מתחת לכל ההגדרות והגדרות שבנו, מעבר לתפקידים ולצורה או העדרה, ישר למקור: דומם, חי, מלא שמחה. ומעל כל זה חולש ההר הגדול, כמו אבא קדמון ורחום, ממלא את מיכל הלב עד גדותיו ודובר בדממה עמוקה את מה שלא צריך בשבילו מילים.

"כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ". ספר דברים.
שליחי ריקשה מביאים אלינו את האוכל ההודי בריטריט, עשוי באהבה בבית היתומים של סאתייה, הבעלים של המקום. בכל יום יש זמן מדיטציה ולימוד, שיתופים מרגשים וגיחות החוצה, לפגוש את העולם, חשוף ופרוע. באחת מהן, אנחנו מטפסים למערות שעל ההר ויושבים בהן. דממה סמיכה שוררת בהן, שכישפה גם את הסוערות שבנשים. פתאום גילינו שכפות הרגליים שלנו עשויות להליכה יחפה על שביל אבני ההר. פתאום גילינו כמה משחרר זה להסתפק וכמה לא מועטת ההסתפקות במועט. פתאום נפתחה התודעה כמו מניפה והעולם הפך עשוי מיופי ומחסד. ומה הקשר בין מועט ובין הרבה. יש.

שחרור דרך התמסרות?
ביום הראשון של הריטריט שלנו מוג'י ואמה החליטו להופיע כאן לא רחוק. הוא בבוקר, היא בערב. אפרופו תוכניות – אי אפשר לתכנן סמיכות מקרים שכזאת גם עוד אלף שנה. מובן שזרמנו עם נהר האירועים וטבלנו בהתמסרות לגורו יחד עם עוד אלפים מתלמידיהם. ואולי התמסרות זו גם ההרגשה הזו שמרגיש כדור הפינג-פונג כשהוא מוטח בין שני גורמי חיים שנהנים מזה וקוראים לזה משחק. ככה הרגשתי בימים הראשונים במסע הזה: תעופות אל-על יחד עם חום גבוה. שפעת. שיעול הודי. מלא בלת"מים, עזרה לא צפוייה שנשלחה (הילריות מופלאות שחיות כאן). מרשם הומאופתי שנדד בין נהגי רקשה לשני בתי מרקחת שונים עד אלי והושיע. הודו שוב כי טוב. יש ישועה.
אחרי הריטריט המסע ממשיך. באוטובוס בדרך לפונדיצ'רי אני מלמדת על ארבעת מוקדי ההאחזות. כולנו מהנהנות במרץ כשהאסימונים נופלים. ההאחזות הראשונה – ההאחזות בתענוגות החושים מתפוצצת לנו בפרצוף בריבוא צמידים, שמלות, סארי, בדים יפיפיים, לקים, טיקות, תופי יד, פסלוני גנש והמוני רוכלים שעטים עלינו בשוק. אז מה זה אומר, שלא הבנו? שנכשלנו וירדנו הקבצה? מה פתאום. הקארמה צריכה להתיש את עצמה ובינתיים, אפשר לראות את תנועת ההצמדות וההאחזות ששולטת בנו, וגם את כל ההתרחשויות כנובעות מאותו המקור, קיצור הדרך הלא-דואלי. שופינג זה מתיש וגם כיף לפעמים. בדיוק כמו החיים לא?

בתרבות הזאת, בה גם התנועה זורמת לכל הכוונים, אנכי ואופקי בו זמנית ו"הלא יאמן פשוט ישנו" (ישראל אלירז), נענוע ראש בשמיניות מצד לצד, למשל, מדגים יפה את העניין. תנועת הראש החופשית הזאת יכולה להתפרש ככל תשובה שהיא: "כן. לא. אולי. לא יודע. אלה החיים מאדאם. ככה זה". ואולי תמיד זה ככה, ורק לנו נדמה שיש תשובות ידועות וברורות ומוגמרות ונפרדות בשוליהן החדים?
ואולי יותר מכל הודו מלמדת על שחרור מאחיזה בדעות וברעיונות שלנו, לגבי איך שהדברים צריכים או אמורים להיות, ודרך זה לוקחת אותנו בנתיב המהיר לשחרור דרך התמסרות. אנחנו הרי בדרך כלל לא שמות לב לקרום הדק של הדעות שלנו שמכסה את ליבנו כמו נייר צלופן ומספר לנו למשל ש"שמגיע לנו כי שילמנו", ושם אותנו בעמדה מזוייפת של כוח, שלמעשה מחלישה אותנו. כשהדברים כן קורים כמו שתכננו, סוג של נס וחסד, הרי שמגיעה הודייה גדולה שפותחת את ליבנו. וכשהם קורים בדרך אחרת, הרי שזו דלת שנפתחת עבורינו להתרחבות דרך שחרור אחיזה. "העולם מלא טבעות ולך יש קרסים. ישרי את הקרסים ודבר לא יעמוד בדרכך" אמר מהראג'. בעולם הקרוי הראשון, יש לנו את האשלייה שאנחנו בשליטה, אשלייה מכאיבה עד מאוד. כאן, לעומת זאת, קרום הקרמבו הדק שמכסה על הדברים נסדק ונמס מיד במגע על "המציאות", מותיר אותנו עם כפות ידיים פתוחות, פרושות אל על, נכונות לקבל את מה שממטירים עלינו החיים, נכונות להפוך חלק מהגשם הזה, שמגשים אותנו כך, חפות מאחיזה וחופשיות בעולם.
"החשיבות העצמית חייבת להעלם" אמרו מורי, ממהרג' עד דון חואן, דרך הבודהה ובחזרה והתכוונו בין השאר לסוג האחיזה שהוא ההרגל לדאוג לעצמנו כמרכז העולם, הרגל שאין בו כל אהבה עצמית אלא עוורון וסבל. אני מוצאת שאחד מהדברים שעוזרים להרפות מההרגל המגונה הזה הוא דווקא מתקפת החושים הבלתי פוסקת ששולפת אותנו לרגעים מתוך מה שנראה כעולם יציב ומוצק.
לא רק התמונות הצבעים הצורות והצלילים הולמים בנו בעוז ומרככים את שהסתייד והתאבן. אולי יותר מכל דווקא מה שלש אותנו למצב צבירה רך ונזיל הם הקצבים והמקצבים בסולמות שהאוזן שטופת התרבות המערבית אינה מורגלת בהם. אנחנו נוסעים במכונית. כלב עומד שעה ארוכה באמצע הרחוב. שור ענק קרניו צבועות האחת כתום השנייה ירוק, מתנדנד לאט מעומס משא החציר. קוף חוצה את הכביש בקפיצות אלכסון. אישה עם שק ענקי על ראשה נדחסת-מהדסת בין המכוניות. גבר עומד ובוהה נכחו. הסלעים הדמומים, מבצרי הענק של ג'ינג'יי בדרך לטירו. הודי מבוגר על אופניו, ברכיו גרומות וכהות. משאית פתוחה לפני המונית וממנה מציצים עלי בשקט עשרות גברים. המקצבים והקצבים השונים מתחרזים אחד בשני ומבלבלים בנו איזשהו חלק שמנסה נואשות להסתנכרן.

וגילוי נאות קטן. השראות הכתיבה שלי מגיעות בין צפצופי הנהג בסלאלומים מתפתלים בין ריקשות צהובות, קופים ואופניים ועצירות לצ'אי. מדי פעם אגמי לוטוסים וכפרים שנשארו בלתי משתנים והעצים הגדולים שסוככים עליהם קורעים בי חלונות ליופי עד גדותי. יאללה משחררת. כנראה שאי אפשר להסביר את קסם-הודו. פשוט בואו לכאן.

נ.ב
תודה ענקית ליזהר שליווה והיה ותמך ואיפשר, וליואב שתמך מרחוק וארגן ודאג ושמר. וכמובן אלף תודות למי שהיתה ובעיקר, תודה להר.